עקב בעיות רבות בבלוגלי עברתי לWordpress (האם-אמא של בלוגלי)

לחתוך את הקיווי (רק יותר בטוח)

הירגע,

זה הרגע במגע.
ואם תרצה אקשור ידיים
ולשון אדביק ברוק למחול.

אל תגע,

זה לא יעבוד.
ואם תרצה עוד
נקח עונה לסחוט.

“היפוכה של היעלמות” הוא השם שניקול קראוס כמעט בחרה לקרוא לרב המכר שלה. וחבל, כי איזה מן שם זה “תולדות האהבה“?
לכל אורך הסיפור יש בנייה לקראת השיא, שהוא מפגש בין נערה צעירה וניצול שואה מבוגר. מפגש זה שונה (למעשה הפוך) מהמפגש האישי שלי.
במפגש הכה מיוחל, אין איזו לפיתה וביטוי פורנוגרפי מילולי פלסטי של עינויים ו”עינוגי קליפות תפוחי אדמה”, כפי שחוויתי אני, אלא תחושה שונה לחלוטין, של חסד, של נחמה אמיתית.
ב”תולדות האהבה” כל דמות מוצאת נחמה לבסוף. ובזה גם באה לידי ביטוי “האמריקאיות” של הספר (גם אם מושג הנחמה מאד מינורי ולא אמריקאי בעליל).

רק דמות אחת, שולית מאד, מתקרבת לנוכחות “פולנית” מובהקת כפי שאני מכירה אותה. סבתה של הנערה בסיפור, מפגינה חיבה חסרת טאקט כלפי נכדתה. כביכול אוהבת ומביכה אותה בו זמנית, כאשר היא מציינת בפניה שאין לה חזה בכלל. בלי חזה בכלל, האם יש סיכוי שתשרוד את הסלקציה?
האהבה הקרירה הזאת היא האהבה היחידה שאותה זקנה יכלה לה.
וכך גם אותו ליאו גורסקי, אותו ניצול שואה ערירי, שבאופן שיטתי עושה סצינה בכל מקום אליו הוא מגיע, כדי להיראות, להיזכר לכשימות, “מצליח” בעזרת נסיבות אומללות ובחירות לא פחות אומללות להיות מרוחק מבנו יחידו. להעניק לו “אהבה קרירה” שכזאת. ואולי זה לטובה. כיוון שאיזה מן אבא יכל להיות? איזה מן סבא?
לבסוף, כאמור, הוא מתנחם. נחמתו נובעת מכך שבנו המת, ידע על קיומו מעט לפני מותו ואותה נערה, מתוקת מראה, הנושאת את שמה של אהבתו היחידה, סימנה לו שהוא חי - חיבקה אותו.

מעניין אם סבא שלי מצא נחמה?
הרצון שלי לדעת נוצח בידי הרצון שלו לחיות מחדש ושוב ושוב את הטראומות שחווה. זה היה הסיפור שלו. וכל דמעות האושר שהזיל, כשהבין שהצליח להקים משפחה ונכדים לא ניחמו אותי. אני הייתי במשפחה הזאת ולא הוא. הוא נשאר שם, בבוכנוואלד. וזה היה קשה מנשוא.
היעלמותו (הסופית) של סבי, זכרו לברכה, התניעה בי תהליך של היפוכה של היעלמות. ומתוך זה, מעט מעט הצלחתי גם אני להביא אותו לחיים.

מכל הפיקסיס, פייבמנט, פנדה בייר, אני מהמרת עליהם להביא את ה-הופעה:

זקנים וילדים אומרים את האמת. מי שקרוב לקצה לא יכול להרשות לעצמו לזייף.
וזה גם מה שמביא את הדוד וניה להתחרפן.

מידי פעם אנשים חולפים על פנינו, מטריפים אותנו, ביופים, באדישותם, בחוצפתם.
וחושפים באחת את כל הזיוף שלנו. מי הם? ומה להם בכל החיים האלה, שיש להם את החוצפה להתנהל ככה,
להטריף אותנו ככה.

ביאוש אנו פונים לשגרה המסיחה, המסריחה. כי, לעזאזל היא זאת שתחזיק אותנו בחייים, רחוק רחוק מהקצה.

הזרוע המושטת, מקופלת לשתיים

יש להניח כף ילדה באוויר ולמשוך

אחד הגרועים של וויטס, ללא ספק:

ואחד בשביל הכיף:

צביטה אחת תלויה על החבל לייבוש

כמה זמן עד לשקיעה

כמה מילים נשחיט עד קורבנה

בלוגלי היקר,

שרון ביקש דרש שאכתוב. לא יודעת מה יש לי עם הקול שלי. כנראה אנשים שמכירים אותי ממש טוב מזהים את הגלים הדקים שאני שולחת בקול, בלי כוונה מודעת. גלי מסכנות, שאני רוכבת עליהם בלי בושה בים האי-מודעות שלי.

“הכל בסדר? את נשמעת לא טוב” הם מייד מזהים. לפי מה? מעניין.. פעם הבאה אני אזייף חיוך תוך כדי דיבור, אומרים שזה עובר בטלפון.

“אז תכתבי!” אמר ואז הוא התחיל לפרט: “יומני היקר, היום דיברתי עם שרון.. ומשהו כזה” משהו כזה, שרון?

אז אתמול, יום כיפור, שקעתי ב”אני, קלאודיוס”, סדרת עבר של הBBC על שליטי האימפריה הרומית. תככים, מזימות, סקס ואלימות עם ניחוח טראגי וגרוטסקי משהו. קלאודיוס עצמו, נולד עם מגבלות פיזיות בולטות, גמגום ועוויתות ואלה היוו ראשית אסונו וגם הבסיס לכל הצלחתו. אמו לא העניקה לו אהבה ובעודו יתום מאב מינקות נותר בודד למעט חבר שניים בקרב משפחתו המעוותת, שדאגה לחסל את הטובים שבחבריה בגיל צעיר (פן ינסו לגזול את הקיסרות). מאידך אותן מוגבלויות שמרו עליו כדמות בלתי מזיקה והיו כרטיס המעבר שלו כרואה ובלתי נראה במים הסוערים בארמון. פרופיל נמוך – זה המסר. וכשלא נותרו אנשים מסביב הועלה לדרגת קיסר, בובת קיסר. המהפכה השקטה. לפחות עד פרק מסוים הוא גם הנחה קו מוסרי יחסי איתן. חס על אהוביו וגם על שונאיו. הכיצד?

והנה אני, קלאודיוס אני, הקטנה, סומנתי כמוגבלת על ידי עצמי. שרדתי באגם חיי המתון. אף כי לפעמים קיצפתי את המים בכפותיי הקטנות ובמפרקיי הדלוקים. רק לרושם, לרושם בלבד. באין אנשים מסביב הועלתי לדרגתי הנוכחית בחיים.

בחיי, דרגה, יש דבר כזה. העבודה מדרגת אותי, התואר שלי, הוותק, הדירה השכורה שלי, מספר חבריי, בן הזוג שלי, המספר בחזיה והג’יגות במחשב (הריקות והמלאות).

סטטיסטיקה של שורדים והנה אני כאן.

קלקול הקיבה המתמיד שלי מחליף בקלות את ניסיונות (והצלחות) ההרעלה התכופים בקרב קודקודי הארמון.

בכלל לא בטוח שבא לי

דף נקי כל פעם

טלפון אחד מסבתא, אם היא בחיים

משאיר אותי לבד

עם האשליה הזאת

שהשיר יתחיל

ואנחנו נמשיך

במעגל מסביב

לי ולך

אין פנים

רק קרשים ממוסמרים

שאנחנו נותנים לכביסה

והם חוזרים מקופלים

הלילה נישן

בין הראש לרגליים

נחבור לפטריות

שאגרנו בחורף,

במתינות, נרחק אף מהן

בין רגלינו חום חדש

מגהץ קמטי כרים בראשנו